משטרת המחשבות כבר כאן - הזדמנות לשיפור החברה

הסוגיה
מבצע/ מלחמת "צוק –איתן" חשפה את ההשפעות השליליות של הרשת החברתית על ההתנהלות  במצבי עקה וחרום. במסגרת הוויכוח הציבורי שמתבטא אף בעימותים פיזיים ברחובות, נעשה שימוש ברשת החברתית, בה נשפט האדם בתחום העיסוק המקצועי שלו ומעמדו החברתי  על פי התבטאויות שכתב, שהן מחוץ לקונצנזוס הציבורי בכלל, ובמקרים אחדים, כמו מערכת החינוך, גם בניגוד לנהלים ולאג'נדה המקצועית.

מנגד, משמשות התבטאויות קיצוניות של בודדים, למסע הכפשה וליבוי אש בין מגזרית, וביטוי לחששות קיומיים שבאות לידי ביטוי בקריאה להחרמות.

לפני דיון בסוגיה – להלן מספר דוגמאות בודדות, מתוך עשרות, שתחילתן בפייסבוק (מבצע "צוק איתן" 22-24/7/2014)

א. עובדים ערבים שהביעו דיעה בפייסבוק הפרטי שלהם -  פוטרו מעבודתם

אח בשיבא כינה חיילי צה"ל "פושעי מלחמה" - והושעה עובד ממוצא ערבי מבית החולים שיבא העלה לעמוד הפייסבוק האישי שלו סטטוס בו הוא הוא מכנה את חיילי צה"ל פושעי מלחמה. הוא הוזמן לשימוע, ומשלא הגיע - פוטר. "כל המפר את עקרון הסובלנות אין מקומו איתנו", אמר מנהל בית החולים.  ירון קלנר  22.07.14  Ynet	הרופא פרסם תמונה של נתניהו כערפד בעזה – והושעה רופא בבית החולים שערי צדק הושעה מעבודתו לאחר שפרסם פוסטים מלאי שנאה נגד פעילות צה"ל בעזה והרג אזרחים (...)  "זו חציית גבול", הסביר מנהל ביה"ח את ההחלטה להשעות את הרופא. בצפון פוטר עובד עיריית צפת בעקבות פוסט שפרסם בגנות המדינה גיא ורון, יוסי זילברמן , חדשות 2,  21/07/14
פסיכולוגית עובדת עיריה- פוטרה ראש העיר לוד פיטר עובדת ערבייה שהביעה שמחה על מות חיילים בעזה.  העובדת, המועסקת כיועצת פסיכולוגית, כתבה בפייסבוק "13 הרוגים, שירבו אמן". רופא בבית חולים בירושלים ועובד בעיריית צפת הושעו בנסיבות דומות. אור קשתי, אלי אשכנזי, ניר חסון 22.07.2014 ה"ארץ".	מורה שכינתה (בפייסבוק) יהודים "רוצחים נאצים" - תמשיך ללמד ניילם אלח'לילי, מורה בתיכון ברמלה זומנה לשימוע וננזפה; המורה התנצלה אך הוסיפה: "גזענים יהודים לא היו מפוטרים מעבודתם" רעות וילף , 24/7/2014  NRG

ב. סלבריטאים משמיצים ומוחרמים ...

שימו לב להקצנה מתריסה בביטוי - "Israhell"....

אורנה בנאי מתנצלת: "אין לי בית אחר" בנאי צוטטה: "תנו לצה"ל לנצח? אני לא יכולה להגיד דבר כזה". לאחר ביקורת מתלהמת עליה ("לכי לעזה"), ופיטוריה מפרסום "מנו ספנות", היא מתנצלת: "היום אני מבינה, יותר מבעבר, שאנחנו לא מתמודדים מול העם הפלשתינאי, אלא שאנחנו במלחמה צודקת מול ארגון טרור אכזרי, המתייחס לעם שלו באותה דרך בלתי אנושית בה הוא מתייחס לאויב שלו. ארגון טרור המוכן להקריב את עמו, גברים, נשים וילדים, למען מטרתו היחידה והיא לגבות מחיר כואב מהעם שלי, מהמדינה שלי . מתוך: סלבס נענה. גיא פינס 22/7/2014

ג. התבטאויות קיצוניות של בודדים, שהופך דלק לליבוי אש ההחרמות והגזענות הבין מגזרית על ידי הפצה ושיתוף חוזר של  משתמשים כעוסים ופגועים מהתבטאויות אלו.

 

בכל הדוגמאות שלמעלה, מתגלה לעיננו חוסר מודעות לחצית הגבולות בין האישי לבין הציבורי/ מקצועי.

מבחינה חוקית הסוגיה מורכבת. השאלה היכן כל מקרה ומקרה נופל על פני הסקלה המפרידה  דיעות אישיות, אמונה דתית והשקפת עולם, לבין זכויות העובד. אך לא נעמוד על סוגיה משפטית מורכבת זו, אלא על הפן האקטואלי של השימוש במדיה החברתית, כמו בפייסבוק כבמה לרגשות אישיים, לכעס על המתרחש ולתסכול, במיוחד כשברקע נשמעות דיעות והשקפות עולם הפוכות לקונצנזוס, המבוטאות אף הן בהקצנה וללא בקרה עצמית

גלאי מחשבות

הבה נשאל עצמנו שאלה היפותטית:  אם היה בידינו גלאי מחשבות והיינו יכולים לפענח  מחשבות של כל עובד ועובד, האם היינו מפטרים אותו על כך כי מחשבותיו אינן עומדות בסטנדרטים ובערכים שההנהלה החליטה שהם אלה ולא אחרים? האם הוא יפוטר כי מחשבותיו שליליות כלפי הבוס שלו, כלפי הארגון או המדינה? האם הוא יפוטר או אף יועמד לדין על  מחשבות אלימות כלפי אנשים אחרים, סטיות מהנורמה החברתית  המקובלת, גם אם אינן באות לידי מימוש מציאותי, אלא בדמיון בלבד?

האם נשפוט עדה או מגזר שלם בגלל מחשבות אלימות ו/או שליליות של בודדים מתוכה?

לכאורה התשובה ברורה, אך למעשה אנו מצויים כעת חיה במציאות כזו, רק שהמשתמשים במדיה החברתית, אינם נותנים את הדעת שהם למעשה תחת השפעת גלאי המחשבות, וגם לא על ההשלכות של גילוי מחשבות אלו.

קיימת תפיסה מוטעית, שישנה כיפת ברזל המגנה באופן הרמטי ומוחלט על זכותי האזרחית להביע את שעל ליבי במדינה  בכפוף לזכות יסוד של חופש הביטוי  וחופש הדיבור, גם אם נוציא מהמותר מקרי קיצון כמו ביטחון מדינה וכיוצא באלה. קיימת אשליה של מוגנות בעצם פרסום ביטויים מוקצנים, ו/או פוגעניים ו/או כאלה הפוגעים במודע ברגשות של ציבורים שונים בחברה, מתוך אי מודעות ועיוורון, להשלכות ולהשפעות הציבוריות של פרסום כזה.

עד העידן החברתי הגורף בציבור, הקיים רק שנים מספר, אפשרות ההבעה בציבור הייתה מוגבלת ומבוקרת. כיום המדיה החברתית מאפשרת ביטוי מחשבות, שללא בקרה הולמת, ההשפעה שלה, קודם כל על המגיב, עלולה להיות הרסנית, ובמקרים מסוימים, לאור תקדימים משפטיים ותיקים מאד וחדשים, של פגיעה ברגשות הציבור, פגיעה בכבוד האדם ואחרים-   החוק לא תמיד יעמוד לצד המתבטא בציבור ללא בקרה.

מודעות , הכלה, שכל ישר ולב נקי

·      לציבור החשוף להתבטאויות -  פרט למקרים פתולוגיים, אין לצאת מתוך נקודת הנחה, שהתבטאויות מוקצנות ומתריסות, שניכר שהן נובעות מהמיית הלב נסער במיוחד, כפי שבאים לידי ביטוי במצבי מועקה ומצוקה קיומית, כמו במבצע/ מלחמה "צוק איתן", מראות פוטנציאל של אדם המסוכן לציבור, ובהזדמנות הראשונה הוא יפגע באחרים. יש לגלות סלחנות, הכלה ואורך רוח, גם אם הדברים קשים ומצליפים, והם בניגוד גמור לקונצנזוס, ואפילו להשקפת העולם הרואה קודם כל את טובת החברה, הציבור המסוים ואף הטובה האישית.

נכון, מאד פוגע ,ואף מעליב, להיחשף להתבטאויות כמו בדוגמאות שכאן שהן רק קצה קרחון, המערערות את עצם קיומה של המדינה והאתוס החברתי המקובל, על ידי אנשים מן השורה כמו רופא, פסיכולוג, מורה  או נותן שירות כלשהו.

אך עדיין, לצד ההבנה של חשיבות חופש הביטוי והדיבור, דוקא הקשבה להדהודים בין המילים, עשויה גם להביא להבנה טובה יותר של התסכול והמועקה בהם נמצאים ציבורים שונים, לנוכח המציאות ולנוכח אתוס תרבותי, חברתי לאומי שהם מרגישים לא שייכים אליהם. ומכאן אפשר גם לצאת לדרך חדשה של הכלה טובה יותר מהקיימת היום.

·      מצד המתבטא עצמו – עליו להיות מודע הרבה יותר להשלכות של ביטוי חופשי של מר נפשו, ובמיוחד להשלכות חברתיות ואישיות שהוא ודאי לא התכוון לכך. גלאי המחשבות כמו פייסבוק או טוויטר, אינו סלחן, אפילו לא למעידות וסערת נפש רגעית, ואלף כבאים לא יכבו את הבעירה שהוצתה, ולא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, גם לא בהתנצלויות בדיעבד.

·      מצד הנפגעים בשם כולם – יש לפתח מודעות להשלכות של שיתוף והפצת התבטאויות מוקצנות ובלתי הולמות לנורמה החברתית השלטת, וודאי אם מדובר בקריאה לא מוסרית לפגיעה או חרם כתוצאה מכך.  זו פעולה הגורמת לאש רעה שמכרסמת בסופו של יום בחברה כולה. התעלמות היא כלי חזק בהרבה מכל שלהוב נוסף. דוקא הכעס והפגיעה בשם כולם, וההפצה של הביטויים המתועבים שאחרים כתבו והתגלו ברשת, משיגים את ההפך. שכן דוקא הנפגעים משמשים שופר ומגבר וכלי להפיץ שיטנה ברבים, במקום  להתעלם, ובכך ההתבטאויות הקשות תעלמנה מעצמן. אין לתת מקום ויש להחניק את תחושת הנקמה המחלחלת, אותו הרצון לפגוע במתבטא הקיצוני.  לזכור את דברי הזקנים " אז הוא אמר, אז מה? השמיים נפלו?"

גלאי המחשבות כמחיש את הגאולה

גלאי המחשבות המתגלם במלוא קומתו באמצעות המדיה החברתית,  כמו הפייסבוק, ווטסאפ והטוויטר הזמינים כמעט לכל אחד ומידיים, מזמן לעשות טוב: דוקא בימים קשים של מועקה וחרדה קיומית, שמוציאה מהבן אדם דברים שבדיעבד הוא לא יהיה גאה בהם בלשון המעטה, לתת מרחב גדל והולך לכל אחד ואחד מאתנו לשיקול דעת, לתבונה, לבשלות האישית ולהכלה לנהל אותנו, ולהתגבר ולהכחיד היעלבות ילדותית מכל מי שלא חושב כמונו, ודעתו בנושאים חברתיים ולאומיים שונה מאתנו.

רק חברה שמכילה שונות הופכת לשלמה יותר, ורק מגלה מחשבות מחדד אתגר זה ומאפשר יישום מלא,  ורק כך יבא לציון גואל, לא ההפך. .

נס לא קרה ולא יקרה לנו – הפייסבוק לא משנה את הסולידריות החברתית

בשנים האחרונות, 2010 ואילך, אנו עומדים נפעמים מול שינויים חברתיים משמעותיים, המתאפינים בהתעוררות בזמן קצר מאד ועוצמות, שההיסטוריה מקטלגת כמהפכה – התפרצות וולקנית של לבה רותחת שהתאספה לה במשך שנים. מה שחדש בהתפרצות זו הוא מקום המדיה החברתית – "הרשת".

מן הראוי לבחון יותר לעומק את ההתלהבות מהרשת, ככלי אישי לפרסום אישי, ביטוי לחכמת ההמון ולתיוג אישי, קבוצתי ואחר.

מצד אחד אנו עדים למקום הרשת ככלי ארגון והפצת מידע באופן יעיל, שמסייע להצתת הפתיל, ולהמשך הארועים העוצמתיים ברמת היידוע, עדכון וארגון. מאידך נראה שיש להיזהר בחשיבות המדיה שמיחסים לה כגורם לשינוי/ למהפכה. לשיטת טיעונים אלה, ללא הפייסבוק המהפכה לא הייתה פורצת. בואו נודה שטיעונים אלה נראים מופרכים במקצת, מה גם שלא ניתן לנתק את הרשת מההקשר החברתי-תרבותי עכשווי, כגורם העומד בפני עצמו בלבד, ולשאול מה היה קורה ללא הפייסבוק וכיו'ב. המצוקות החברתיות קיימות בחברה צינית, הישרדותית ולא מוסרית, ועוד איך. לייחס התפרצות מחאה לפייסבוק יותר מגורם קיים מזמן של תקשורת בינאישית נראה מוגזם, וממילא זהו דיון חסר משמעות ולא ניתן להוכחה משמעותית לכאן או לכאן. לצד זה ניתן בהחלט לראות שיקוף מעניין של פני החברה האמתיים במדיה החברתית, פנים שלא בטוח שאנו רואים אותם נכחה, כי לא כל כך נעים לראות פנים שאינם מחמיאות במיוחד.

מקומה החברתי של המדיה החברתית

אם נביט בשינוי המשמעותי של במדיה החברתית בחברה דהיום, שלהיי 2011, נראה שניתן להצביע על גורם מרכזי והוא – יכולת השפעת הביטוי של הקול האישי של כל אחד. במילים אחרות, המדיה מהווה מגבר עוצמתי לקול האישי, שלא היה לעולם בשום חברה לאורך ההיסטוריה האנושית. כל אחד יכול להביע לפרסם וליזום ברבים, ותמיד ימצאו כאלה שימצאו במידע זה עניין כלשהו. תקשורת מיידית ואמינה, מתן זכות שווה לדוברים ללא התיחסות לכל מבדיל בין איש לרעהו וגם זה שאינו רעהו כמו -  מעמד, מין מוצא, מגורים, מראה, השקפת עולם ואידיאולוגיה באשר היא, הן התנאים ההכרחיים ליצירת שינוי אמיתי. גם אם בדרך זכות זו מתעמעמת ומתקלקלת, שכן לא ניתן להקשיב, להתייחס וליישם דיעות של כולם בו זמנית, הרי תשתית אנושית זו של זכות שוויונית ברורה ומובחנת, פותחת שער מוסרי המאפשר שינוי אמיתי הנותן מענה שוויוני עד כמה שניתן לצרכי החברה, ולא לחלקים נבחרים שלה.

המדיה החברתית פותחת פתח לניתוץ העולם הישן של היררכיות של תרבות וידע, הגורר בהכרח שטחיות הרסנית, כדוגמת אידואולגיות פוסטמודרניסטיות של אני ואפסי עוד, ומנגד- זימון שיתופיות מדהימה לשם סינרגיה אישית וחברתית בשם "חכמת ההמון"[1].

לצד זה, אנו חיים כיום (2011) בחברה הישרדותית, פעמים רבות מדי אכזרית ולא מוסרית, כשבין השאר, תפיסות מתנשאות של "האחריות על החיים שלך היא בעיה שלך", וכמובן החוק והתקנות, משמשים עילה לעוולות ומעשים לא מוסריים, ולמעשה אנו חוזרים לחברה הישראלית של פעם, פרה ופוסט בית ראשון, בהם מקוננים הנביאים על העוולות הנעשים בשם ולצד התורה, שהלכותיה, הקורבנות והתפילות נעשות בדקדקנות מעושה, והעוולות החברתיות זועקות לשמיים ואין עונה.

למעשה, נתפסת כיום המדיה החברתית  כתחליף לדמוקרטיה ולצדק חברתי ממשי, שמהווים ערוץ של אשלייה, בו נדמה לאזרחים שעצם השמעת קולם משפיע על המציאות.

ככל שהמדיה החברתית הופכת לבת בית בקרב האזרחים, הפער המוסרי אינו מצטמצם באמת. דוקא השיח הציבורי נמנע מלהשמיע דיעות לא מקובלות, כשחלק גדול והולך של החברה נשלט כלכלית על ידי מעטים, כולל המגזר הציבורי, והאפשרות להשמיע ולפעול אחרת מסדר היום שלהם קטנה עוד יותר.

במצב  כזה, ניתן בהחלט לראות את התנהלות הפרטים ביום יום במדיה החברתית כמראה המשקפת באמת את המתרחש, לא בסיסמאות ודברי החנופה ורחשי לב לא מעשיים, המושמעים בשיח הציבורי.

המדיה כמראה  

בשגרה ניתן בהחלט לראות מה מעניין את האנשים, מהו השיח הציבורי, כיצד הוא נבנה, מהם תכניו וכד'.

לצד זה אנו רואים נסיונות של מהלכים הקוראים לקהל להצטרף למחאה ולמאבק לשינוי הקיים, בעניינים שוליים וקטנים- כדברים קונקרטיים, כמו גם לשינויים מרחקי לכת – כמשאלות עמומות יותר.

מהר מאד התברר לאנשים ש- like בלבד, או נאומים חוצבי להבות ולב אינם מספיקים. צריך לעשות עוד מעשים מעבר לגבולות המדיה, כדי שיתממשו לשינוי משמעותי. אפילו מחאה כמו "מחאת הקוטג'" הפכה מהר מאד מ-Like מנומס, ולכל היותר דברים נלווים על העוול, לסנונית המבשרת את הקריאה לשינוי שהיתה  יציאה פיזית לשטח, והתרחבות המחאה בפועל לאוהלים במחאת הדיור ששדרות רוטשילד, כי ברור לכל ש-Like בלבד לא יעשה את העבודה.

כאן ניתן לראות במדיה החברתית כלי עדכון מעניין להצתת תהליך, אך רחוק מלהיות משמעותי מכלי התקשורת המעדכנים ללא הרף בתחרות ביניהם. כלומר, כדרך של שגרה אין למדיה החברתית יתרון כלשהו על עדכון המתרחש, ואין כמעט הדים לדברים משמעותיים המתרחשים במדינה, ורוב רובו של המידע המתפרסם נוגע לעולם האישי המצומצם של המשתמשים.

הדבר בולט במיוחד בארועים קיצוניים, כמו מתקפת טרור, אסון, תאונה גדול במיוחד שמצביעה על הפער העצום בין זכות הדיבור השוויונית במדיה החברתית למתרחש בה בפועל. הדממה ששררה בפייסבוק עם פרוץ אירוע הטרור בדרום (יום חמישי 18 אוגוסט 2011), כשברור היה כבר שמדובר בנפגעים רבים, זעקה לשמיים. בעוד העיתונות המקוונת והתקשורת גועשת סביב האירוע, קול האנשים ברשת פשוט לא נשמע. הרשת ממשיכה בשלה, ופרט לציטוט עיתונות, לא ניכר בה שמתחולל משהו שם בחוץ. המדיה החברתית נראית כבועה מנותקת ואף הזויה.

פתאום הסולידריות החברתית, הסלוגן של המחאות ומשאלות הלב למדינה מתוקנת יותר, נאלמת דום. לא שהיתה במדיה קודם לכן באופן משמעותי, אך קול הדממה הדקה שרעם בפייסבוק, כשכולם מרותקים לכלי התקשורת המקובלים לשם עדכון מה קורה, ולא למדיה החברתית, משקפת באופן עמוק פער זה. כל המופיע במדיה החברתי במקרה זה, הנו ציטוט כזה או אחר של כלי התקשורת, ואין, ממש אין קולות אישיים בנושא, גם לא גילוי רגשות, אמפטיה, גילויי חרדה ודאגה על המתרחש.

ניתן להסביר זאת בהרבה דרכים, אך כפי שנראה מדובר במראה לא מחמיאה על החברה שלנו: ניתוק, עיסוק בחלקה האישית, ואי מעורבות ממשית, אפילו לא בהיבט האישי-חוויתי. בעת ההיא הסולידריות החברתית נאלמת דום.

ודאי נוכל לשמוע הסברים חכמים אודות הגורמים לכך, אך האשליה שהמדיה החברתית משנה משמעותית את מעורבות האזרח במתרחש טופחת כאן על הפנים, ובגדול.

מן הסתם מדובר בעייפות, ברצון להביע את הקול האישי, ולא להתיישר עם כולם, ודבר זה לא בא לידי ביטוי בדברים המשמעותיים לחברה, אלא ב"קטנה", בחלקה הצנועה של כל אחד. מן הסתם דממה כזו, בארוע רב נפגעים, שמתרחש רחוק, מעורר מיד את "תעזבו אותי באמשלי" או, בשפת חז"ל בשם הלל הזקן ששומע קול צווחה בעיר כשהוא מחוצה לה: "מובטח אני שאין זה בתוך ביתי"[2].

כך או כך המראה הזאת אינה מחמיאה, ודאי לא נעימה, וודאי מעוררת מיד תגובות נגד, כי לא כל כך נעים לראות אי-סולדריות על רקע ההאשליה ש"אנו חברה סולידרית"/ "אנו לא כאלה כמו...", כשבפועל, סתמיות של שגרה הממשיכה כאילו כלום לא קורה.

לא שזה רע, או טוב, או באמצע, אלא שיקוף של מה שיש.

מה שברור הוא, שאם ברצוננו באמת להשפיע ולהיות חברה קצת אחרת, טובה יותר לאזרחיה, אנו צריכים לנהוג אחרת. נכון, נראה זאת גם במדיה, אך לצפות שהמדיה תחולל את הנס והיא תגרום לכך, ולחילופין, פתאום היא לא שייכת לזאת - נו....

---

[1]  חכמת ההמון: מושג אופנתי בשיח הציבורי שמוצא מהקשרו: בספר "חוכמת ההמון", The wisdom of the crowds הראה ג'ימס סורוייקי כי כאשר נותנים לקבוצות גדולות של אנשים לנסות להעריך מדד או לתת תשובה לסוגיה, מסתבר שהתוצאה קרובה מאד לתוצאה האמיתית. מתוך זה יצאו הכל במחול מחניים סביב "חכמת ההמון", כשיותר מדי הוגים נסחפו למקום שמשתמע ממנו שאין צורך בהתמחות ואליטות של ידע,  אלא בדעת "ההמון". יצירת ידע שאמצעות דמוקרטיה ילדותית לא בשלה שלא ניתנת ליישום (ראו המ קורה היום בתקנון ויקיפדיה למשל). התוצאה – שיח ציבורי, שהוא אסון חברתי וחינוכי הגובל בבערות ורדידות בשם "חוכמת ההמון", תוך זלזול במקצועיות ובידע מובנה. 

[2]  תנו רבנן מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר. אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ס/א)