‏הצגת רשומות עם תוויות מדיה חברתית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מדיה חברתית. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 7 בפברואר 2012

שימוש במדיה חברתית? "כישלון הוא הצלחה אם לומדים ממנו"


במאמרנו " הפייסבוק  2012 בחינוך -  "לחשב מסלול מחדש" "[1]  המפרט אודות הוראה-למידה במדיה חברתית, עמדנו על כללי היסוד של השימוש בפייסבוק לצרכי הוראה ולמידה, שהוא הצורך בהגדרה ואפיון מלא של המטרה, לצד היכרות מלאה של  האמצעי, שבמקרה שלנו הוא הפייסבוק, בטרם השימוש בו.
הכשל הגדול ביותר עלול להיות במקום בו ההתכוונות, הקדמה, העדכון ומתודות עכשויות עומדות בראש הפעילויות. דווקא ההתכוונות למקום הגבוה, עלול להפיל ולהכשיל.

כדי לא לדבר ברמה תיאורטית, אלא קונקרטית, להלן דוגמא "קלאסית" לכשל טכנולוגי-פדגוגי, בה הפייסבוק משמש פלטפורמה לצרכי הוראה למידה חדשנית לעילא, אך כפעילות פדגוגית ממש לא מדובר בהצלחה.

הוראה-למידה בכלי חדשני ומורכב כבפייסבוק, מדובר בו הרבה ונעשה בו מעט, כמתואר במאמרנו הנ"ל. כדי לבצע הוראה-למידה, באמצעות הפייסבוק במקרה זה, יש להתייחס ל- 3 הבטים, ברוח מודל  TPACK[2]:  הבט הטכנולוגי, הבט פדגוגי וההבט התכני, וללא התיחסות לאחד משלושת הבטים אלה, הפעילות נדונה לכישלון, כפי שנדגים כאן.
 המיזם "התנ"ך כפייסבוק", כפי שתארנו שם, מיישם הבניית ידע על פי מיטב הרציונל של קהילה מבנה ידע[3]. התכנית פותחה על-ידי ד"ר אילן אבקסיס ושירלי נתן-יולזרי, מומחים להוראת המקרא ממכללת לוינסקי ומטרתה ללמד את התלמידים את מקצוע התנ"ך באמצעות הגלישה ברשת החברתית. המיזם הופעל באמצעות סטודנטים, שנה ב' במכללת לוינסקי, בהתמחות מקרא. הסטודנטים התנסו בהוראה בבית הספר "רשיש" בפ"ת (תשע"א), והם אלו שלימדו תנ"ך את תלמידי חט"ב באמצעות כלי הפייסבוק. השיטה היתה דמויות המיוצגות בדפי הפייסבוק של יואב בן צרויה[4], כלב בן יפונה, עתליה בת עמרי , אחאב בן עמרי ואולי של עוד. רציונל הבסיס של למידה זו הוא בהחלט ראוי: הבניית ידע של קבוצות למידה באמצעות העמקת והרחבת התוכן של כל אחת מדמיות מפתח המייצגות את התקופה. אך כוונות לחוד וביצוע לחוד.
על רקע ההמלצות המפורטות למיזם חינוכי בפייסבוק, כפי שהראנו[5],  הכשל המרכזי ביישום מיזם זה בהוראת המקרא באמצעות הפייסבוק הוא בהבט הטכנולוגי ובהבט הפדגוגי:
1. ההחלטה להקים דף נפרד לכל דמות ללא דף מאגד את כל היוזמה, שממנה כל דף ניזון וההפך, הפך את הדף, במקרה זה הדמות, לחלק מנותק משאר הידע הנבנה, וכל היתרון של הבנית ידע שיתופי ושיתופו לכלל הלומדים מתמסמס. מי שכבר פעיל בדף של עתליה, אינו יודע מה מתחולל בדפים של דמויות אחרות, אלא רק בתיווך המורה, אם קיים, ואף אחד לא טרח לשבץ בדף הפניות לדפים האחרים לשם קשר בינהם.
2. ההחלטה להקים דף פומבי, שכל אחד יכול לא רק לצפות, אלא גם להתערב בפועל על ידי הכנסת תכנים משלו, שגויה במהותה. הפרסום המוקדם בתקשורת של המיזם[6], ללא ביסוסו בשטח, לא הוסיף לו כנראה, אולי אפילו ההפך. בשני דפים לפחות של דמויות התנוססות מסרים עם תוכן מיני שברור שאין להם כל קשר תוכן המקראי, ולא היה אף אחד שטרח להסיר אותו משם.
3. לא נדרש מהלומדים לפעול באופן סדור ומנוהל, אלא, כנראה, באופן וולונטרי וספונטני בלבד. אנו יודעים זאת כי אין בנמצא, לפחות לא בכתובים בדפי הפייסבוק, שום הוראות למידה והפעלה. ניתן לראות זאת גם לאור ההשתתפות הדלה מאד שלהם, חסרת כל תוכן לימודי משמעותי. פרט לדף של כלב בן יפונה בה נראה שהמורה טרח להכניס תוכן משמעותי כלשהו, שלא זכה אגב להדים מצד תלמידים, לא עלה מידע לימודי משמעותי מצד התלמידים למרות הפומביות והעדכניות והפלטפורמה הכל כך מוכרת, זמינה ושימושית.
4. לא נקבע לוח זמנים לפעילות, ומכאן הדפים נותרו על כנם כאבן שאין לה הופכין, הפכו "לקיר" של תכנים מפוקפקים, וחלקם (למשל אחאב), הפכו לדף רגיל, בה בעל הדמות מבטא דיעות אזרחיות עכשוויות ללא קשר למטרת הדף כשהוקם.

מיזם זה, שעל פניו הרציונל הפדגוגי שלו משלב פדגוגיה עדכנית עם כלי עדכני, לא הצליח להשיג הישג לימודי בגלל כשל בהבנת הכלי, במקרה כאן הפייסבוק, וכשל גם בניהול הפעילות הפדגוגית מול התלמידים. זאת, אפשר רק להעריך, על רקע מוטיבציה גבוהה מדי להיות עדכני מאד וחדשני, שהאפילה על הצורך להעמיק בהבנת הכלי, לצד הצורך שלא מולא, בהגדרה מדויקת של הפעילות הפדגוגית, הכוללת מרכיבים חיוניים  לוח זמנים, הגדרת התוצר של כל אחד מהלומדים, מקום המורה, סיכום וכיו'ב.
ונאחל שיתקיים הנאמר - מכל כישלונותיי – למדתי!


[2]  מודל TPACK  שילוב ידע טכנולוגי TK, פדגוגי  PK ותכני  CK בהוראה-למידה
[3]   הרפז י. (2008) המודל השלישי: הוראה ולמידה בקהילת חשיבה.הוצאת ספריית פועלים (סדרת מחשבות על חינוך). סקירה ממצה על הספר ניתן למצוא ברשומה ביומנרשת (בלוג) של קיזל אריה (17 דצמבר 2011): "המודל השלישי: הוראה ולמידה בקהילת חשיבה"
[4]  הדף יואב בן צרויה הוסר מהפייסבוק מסיבות עלומות. העתק שלו מסוף 2011, המצוי בידי לשם המחשה והדגמה, מכיל בין השאר חומר פרסומי פורנוגרפי.
[5]  רותם א. ואבני ע. (2012) הפייסבוק  2012 בחינוך -  "לחשב מסלול מחדש",  [חלק ה. הנחיות ליישום הוראה-למידה באמצעות הפייסבוק , עמ' 11 ואילך] מיזם "מתקוונים לאתיקה"
[6]  כתבה בערוץ 10 13 ספטמבר 2011


יום שבת, 20 באוגוסט 2011

נס לא קרה ולא יקרה לנו – הפייסבוק לא משנה את הסולידריות החברתית



בשנים האחרונות, 2010 ואילך, אנו עומדים נפעמים מול שינויים חברתיים משמעותיים, המתאפינים בהתעוררות בזמן קצר מאד ועוצמות, שההיסטוריה מקטלגת כמהפכה – התפרצות וולקנית של לבה רותחת שהתאספה לה במשך שנים. מה שחדש בהתפרצות זו הוא מקום המדיה החברתית – "הרשת".
מן הראוי לבחון יותר לעומק את ההתלהבות מהרשת, ככלי אישי לפרסום אישי, ביטוי לחכמת ההמון ולתיוג אישי, קבוצתי ואחר.
מצד אחד אנו עדים למקום הרשת ככלי ארגון והפצת מידע באופן יעיל, שמסייע להצתת הפתיל, ולהמשך הארועים העוצמתיים ברמת היידוע, עדכון וארגון. מאידך נראה שיש להיזהר בחשיבות המדיה שמיחסים לה כגורם לשינוי/ למהפכה. לשיטת טיעונים אלה, ללא הפייסבוק המהפכה לא הייתה פורצת. בואו נודה שטיעונים אלה נראים מופרכים במקצת, מה גם שלא ניתן לנתק את הרשת מההקשר החברתי-תרבותי עכשווי, כגורם העומד בפני עצמו בלבד, ולשאול מה היה קורה ללא הפייסבוק וכיו'ב. המצוקות החברתיות קיימות בחברה צינית, הישרדותית ולא מוסרית, ועוד איך. לייחס התפרצות מחאה לפייסבוק יותר מגורם קיים מזמן של תקשורת בינאישית נראה מוגזם, וממילא זהו דיון חסר משמעות ולא ניתן להוכחה משמעותית לכאן או לכאן. לצד זה ניתן בהחלט לראות שיקוף מעניין של פני החברה האמתיים במדיה החברתית, פנים שלא בטוח שאנו רואים אותם נכחה, כי לא כל כך נעים לראות פנים שאינם מחמיאות במיוחד.

מקומה החברתי של המדיה החברתית
אם נביט בשינוי המשמעותי של במדיה החברתית בחברה דהיום, שלהיי 2011, נראה שניתן להצביע על גורם מרכזי והוא – יכולת השפעת הביטוי של הקול האישי של כל אחד. במילים אחרות, המדיה מהווה מגבר עוצמתי לקול האישי, שלא היה לעולם בשום חברה לאורך ההיסטוריה האנושית. כל אחד יכול להביע לפרסם וליזום ברבים, ותמיד ימצאו כאלה שימצאו במידע זה עניין כלשהו. תקשורת מיידית ואמינה, מתן זכות שווה לדוברים ללא התיחסות לכל מבדיל בין איש לרעהו וגם זה שאינו רעהו כמו -  מעמד, מין מוצא, מגורים, מראה, השקפת עולם ואידיאולוגיה באשר היא, הן התנאים ההכרחיים ליצירת שינוי אמיתי. גם אם בדרך זכות זו מתעמעמת ומתקלקלת, שכן לא ניתן להקשיב, להתייחס וליישם דיעות של כולם בו זמנית, הרי תשתית אנושית זו של זכות שוויונית ברורה ומובחנת, פותחת שער מוסרי המאפשר שינוי אמיתי הנותן מענה שוויוני עד כמה שניתן לצרכי החברה, ולא לחלקים נבחרים שלה.
המדיה החברתית פותחת פתח לניתוץ העולם הישן של היררכיות של תרבות וידע, הגורר בהכרח שטחיות הרסנית, כדוגמת אידואולגיות פוסטמודרניסטיות של אני ואפסי עוד, ומנגד- זימון שיתופיות מדהימה לשם סינרגיה אישית וחברתית בשם "חכמת ההמון"[1].
לצד זה, אנו חיים כיום (2011) בחברה הישרדותית, פעמים רבות מדי אכזרית ולא מוסרית, כשבין השאר, תפיסות מתנשאות של "האחריות על החיים שלך היא בעיה שלך", וכמובן החוק והתקנות, משמשים עילה לעוולות ומעשים לא מוסריים, ולמעשה אנו חוזרים לחברה הישראלית של פעם, פרה ופוסט בית ראשון, בהם מקוננים הנביאים על העוולות הנעשים בשם ולצד התורה, שהלכותיה, הקורבנות והתפילות נעשות בדקדקנות מעושה, והעוולות החברתיות זועקות לשמיים ואין עונה.
למעשה, נתפסת כיום המדיה החברתית  כתחליף לדמוקרטיה ולצדק חברתי ממשי, שמהווים ערוץ של אשלייה, בו נדמה לאזרחים שעצם השמעת קולם משפיע על המציאות.
ככל שהמדיה החברתית הופכת לבת בית בקרב האזרחים, הפער המוסרי אינו מצטמצם באמת. דוקא השיח הציבורי נמנע מלהשמיע דיעות לא מקובלות, כשחלק גדול והולך של החברה נשלט כלכלית על ידי מעטים, כולל המגזר הציבורי, והאפשרות להשמיע ולפעול אחרת מסדר היום שלהם קטנה עוד יותר.
במצב  כזה, ניתן בהחלט לראות את התנהלות הפרטים ביום יום במדיה החברתית כמראה המשקפת באמת את המתרחש, לא בסיסמאות ודברי החנופה ורחשי לב לא מעשיים, המושמעים בשיח הציבורי.

המדיה כמראה  
בשגרה ניתן בהחלט לראות מה מעניין את האנשים, מהו השיח הציבורי, כיצד הוא נבנה, מהם תכניו וכד'.
לצד זה אנו רואים נסיונות של מהלכים הקוראים לקהל להצטרף למחאה ולמאבק לשינוי הקיים, בעניינים שוליים וקטנים- כדברים קונקרטיים, כמו גם לשינויים מרחקי לכת – כמשאלות עמומות יותר.
מהר מאד התברר לאנשים ש- like בלבד, או נאומים חוצבי להבות ולב אינם מספיקים. צריך לעשות עוד מעשים מעבר לגבולות המדיה, כדי שיתממשו לשינוי משמעותי. אפילו מחאה כמו "מחאת הקוטג'" הפכה מהר מאד מ-Like מנומס, ולכל היותר דברים נלווים על העוול, לסנונית המבשרת את הקריאה לשינוי שהיתה  יציאה פיזית לשטח, והתרחבות המחאה בפועל לאוהלים במחאת הדיור ששדרות רוטשילד, כי ברור לכל ש-Like בלבד לא יעשה את העבודה.
כאן ניתן לראות במדיה החברתית כלי עדכון מעניין להצתת תהליך, אך רחוק מלהיות משמעותי מכלי התקשורת המעדכנים ללא הרף בתחרות ביניהם. כלומר, כדרך של שגרה אין למדיה החברתית יתרון כלשהו על עדכון המתרחש, ואין כמעט הדים לדברים משמעותיים המתרחשים במדינה, ורוב רובו של המידע המתפרסם נוגע לעולם האישי המצומצם של המשתמשים.
הדבר בולט במיוחד בארועים קיצוניים, כמו מתקפת טרור, אסון, תאונה גדול במיוחד שמצביעה על הפער העצום בין זכות הדיבור השוויונית במדיה החברתית למתרחש בה בפועל. הדממה ששררה בפייסבוק עם פרוץ אירוע הטרור בדרום (יום חמישי 18 אוגוסט 2011), כשברור היה כבר שמדובר בנפגעים רבים, זעקה לשמיים. בעוד העיתונות המקוונת והתקשורת גועשת סביב האירוע, קול האנשים ברשת פשוט לא נשמע. הרשת ממשיכה בשלה, ופרט לציטוט עיתונות, לא ניכר בה שמתחולל משהו שם בחוץ. המדיה החברתית נראית כבועה מנותקת ואף הזויה.
פתאום הסולידריות החברתית, הסלוגן של המחאות ומשאלות הלב למדינה מתוקנת יותר, נאלמת דום. לא שהיתה במדיה קודם לכן באופן משמעותי, אך קול הדממה הדקה שרעם בפייסבוק, כשכולם מרותקים לכלי התקשורת המקובלים לשם עדכון מה קורה, ולא למדיה החברתית, משקפת באופן עמוק פער זה. כל המופיע במדיה החברתי במקרה זה, הנו ציטוט כזה או אחר של כלי התקשורת, ואין, ממש אין קולות אישיים בנושא, גם לא גילוי רגשות, אמפטיה, גילויי חרדה ודאגה על המתרחש.

ניתן להסביר זאת בהרבה דרכים, אך כפי שנראה מדובר במראה לא מחמיאה על החברה שלנו: ניתוק, עיסוק בחלקה האישית, ואי מעורבות ממשית, אפילו לא בהיבט האישי-חוויתי. בעת ההיא הסולידריות החברתית נאלמת דום.
ודאי נוכל לשמוע הסברים חכמים אודות הגורמים לכך, אך האשליה שהמדיה החברתית משנה משמעותית את מעורבות האזרח במתרחש טופחת כאן על הפנים, ובגדול.
מן הסתם מדובר בעייפות, ברצון להביע את הקול האישי, ולא להתיישר עם כולם, ודבר זה לא בא לידי ביטוי בדברים המשמעותיים לחברה, אלא ב"קטנה", בחלקה הצנועה של כל אחד. מן הסתם דממה כזו, בארוע רב נפגעים, שמתרחש רחוק, מעורר מיד את "תעזבו אותי באמשלי" או, בשפת חז"ל בשם הלל הזקן ששומע קול צווחה בעיר כשהוא מחוצה לה: "מובטח אני שאין זה בתוך ביתי"[2].

כך או כך המראה הזאת אינה מחמיאה, ודאי לא נעימה, וודאי מעוררת מיד תגובות נגד, כי לא כל כך נעים לראות אי-סולדריות על רקע ההאשליה ש"אנו חברה סולידרית"/ "אנו לא כאלה כמו...", כשבפועל, סתמיות של שגרה הממשיכה כאילו כלום לא קורה.
לא שזה רע, או טוב, או באמצע, אלא שיקוף של מה שיש.

מה שברור הוא, שאם ברצוננו באמת להשפיע ולהיות חברה קצת אחרת, טובה יותר לאזרחיה, אנו צריכים לנהוג אחרת. נכון, נראה זאת גם במדיה, אך לצפות שהמדיה תחולל את הנס והיא תגרום לכך, ולחילופין, פתאום היא לא שייכת לזאת - נו....


[1]  חכמת ההמון: מושג אופנתי בשיח הציבורי שמוצא מהקשרו: בספר "חוכמת ההמון", The wisdom of the crowds הראה ג'ימס סורוייקי כי כאשר נותנים לקבוצות גדולות של אנשים לנסות להעריך מדד או לתת תשובה לסוגיה, מסתבר שהתוצאה קרובה מאד לתוצאה האמיתית. מתוך זה יצאו הכל במחול מחניים סביב "חכמת ההמון", כשיותר מדי הוגים נסחפו למקום שמשתמע ממנו שאין צורך בהתמחות ואליטות של ידע,  אלא בדעת "ההמון". יצירת ידע שאמצעות דמוקרטיה ילדותית לא בשלה שלא ניתנת ליישום (ראו המ קורה היום בתקנון ויקיפדיה למשל). התוצאה – שיח ציבורי, שהוא אסון חברתי וחינוכי הגובל בבערות ורדידות בשם "חוכמת ההמון", תוך זלזול במקצועיות ובידע מובנה. 

[2]  תנו רבנן מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר. אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ס/א)