גם קיום המידע במרחב המקוון נצחי יחסי, סופי ומוגבל

ודאי שמעתם לא פעם אתה אמרה "... אבל המידע ברשת הוא נצחי". אז זהו, שאפילו "אמיתות" שכאלה, מתבררות כמופרכות למדי. ממש לא. המידע במרחב המקוון נזיל, לא נשמר כפי שאנו נוטים להאמין, וחלקו הגדול נעלם ונגוז לנצח.
יש אף טוענים, כנראה במידה גדולה של צדק, שמידע חיוני לחברה האנושית עלול ללכת לאיבוד לנצח, הרבה יותר ממה שהיה לפני העידן הידיגטאלי (שהוא היה אצור בדפוס , צלולויד, ובכתובים/ מאוירים על ניר/בד/קלף/אבן/עץ/קירות וכד'), כי למעשה אין העתקים פיזיים, אלא רק טקסט דיגטאלי במרחב מקוון, התלוי לגחמות ולרצון טוב של בעלי השירותים הדיגיטאלייםהמאחסנים אותם, כמו גם לאפיונים הטכנולוגיים של ההתקן בו שמור המידע.
כל המידע שנצרב העולם הוירטואלי "ולא ניתן להסרה" כביכול, הוא צעיר מאד. רובו המכריע  לא יותר מ- 20 שנה לכל היותר, ומידע ותיק יותר שמור במדיה מגנטית שאורך חייב מנגבלת לכעשור שנים בלבד. בפועל, רובו הגדול עדיין בגיל פעוטון וגן הילדים (0-5 שנים).
ההזהרות שכל מה שתכתוב ישאר לנצח מופרכות ומוגזמות, אם כי יש בהן משהו, כמו בכל דבר. רק חלק קטן מאד של המידע שהותרת אחריך, אם בכלל (כשהיית נער פותה, שיכור ולא מיין, או סתם לא הפעלת שיקול דעת) ישאר ליותר ממספר שנים. רב הסיכוי שרובו יגוז ויעלם הרבה קודם.  הסיפורים בהם מידע לפני שנות דור רודפים אחריך היום, כשהמעסיק הפוטנציאלי/ המחזר הפוטנציאלי וכד' ידחו אותך על הסף, כי מצאו בגוגל שבגיל 6 בגן תמר עשנת ג'וינט, עלולים להתרחש בסיכוי נמוך ממש, ובכל מקרה זה רחוק מלשקף את המציאות.
כך גם הגיבויים שספקי האתרים מבטיחים ברצינות תהומית שהם עושים כל 24 שעות. תאמינו לי שמאד לא נעים להעמיד זאת במבחן ולגלות שבעצם זה כמעט בלתי אפשרי לדלות מידע שאבד מתוך גיבוי מגנטי/ אחר, אלא אם אתם מוסד שהשקיע הון תועפות במערכות אמינות יותר מהמצוי. הסיפורים על מידע שמאוחסן ברשת במספר אתרים בו זמנית, הוא נחמד, אבל אורך חיי המידע הדיגיטאלי ברשת הקצר ממילא, יגרום לכך שהכל יימוג לעולם תוך שנים לא רבות.  אם תחפשו נצח תמצאו שהמידע הידיגטאלי שלכם נעלם לנצח, יישמר? ממש לא!


המידע במרחב הוירטואלי נדיף למדי. אני מניח שלא ירחק היום ומתמטיקאים משועממים יוכלו לפתח, בקלות יחסית, מודל של "זמן מחצית החיים של מידע באינטרנט" בהקשרים ובעלים שונים. כלומר מה הזמן שמחצית המידע מדף/ יצירה/ מסמך מסוים יאבד ולא ניתן לשחזר אותו?  להפתעתכם נמצא שהוא קצר יחסית. ממש כך. שנים ספורות בלבד, וזהו. אגב, אורך חיי מידע דיגטאלי מגנטי כמו גם "צרוב" (ארוך קצת יותר) אינו ארוך כמו שאנו חושבים, הרבה פחות מאורך חיינו הממוצע, ובפועל אחרי כעשור- שניים של שנים מחציתו משתבש והוא לא ניתן יותר לשחזור, ולמעשה כל המידע אבד לנצח.


זמן מחצית חיים של מידע: פרק הזמן שחולף מזמן נקוב כלשהו,  נכנה זאת T0, בו כמות המידע (ברשת / באשכול אתרים/ של איש או גוף כלשהו שמתמשים ברשת ומעלים בה מידע משלהם)  בזמן נקוב מאוחר יותר  T1/2- היא מחצית הכמות.
למשל: אם ניקח את סך המידע שהיה ב 1/1/ 2000 נמצא שב- 1/1/ 2007 (סתם לשם דוגמא, אך אינני סבור שאני טועה בהרבה) מחצית המידע שהיה ב- 1/1/2000, נעלם מן הרשת. אין לזה קשר שהצטבר ונוצר מידע חדש . כלומר, על פי דוגמא זו T1/2  של שנת 2000 היא 7 שנים. ייתכן וזמן מחצית החיים משתנה מעט, והוא תלוי בנקודת ההתחלה T0, אך ניתן בהחלט להניח שב- 20 שנות קיום האינטרנט המשמעותי החל מ- 1990 לערך, T1/2= 7 שנים לערך. ולדעתי (סתם תחושה, אין לי נתונים לברר זאת) הוא הולך ומתקצר, והוא כבר היום (אפריל 2011) כ- 5 שנים בלבד.... ימים יגידו.


ואדגים זאת בנרטיב האישי שלי: בחיי הארוכים (יחסית כמובן) העלתי  החל מאמצע שנות ה- 90 לרשת המון מידע. גרופמן עם תעודות. אם אתחיל לשחזר  אמצא לגודל ההפתעה שרובו הגדול נגוז ואיננו.
נתחיל מרשת חברתית ראשונה (כמעט) בישראל: "אינפונט" הישנה מתחילת שנות ה- 90 - פורומים לקהל בנושאים שונים, בהם דנו, התווכחנו, רבנו, התחכמנו, ומה לא בעצם (חברת נמת -נתיבי מידע ותקשורת, מינכ"ל אותה בזמנו יונתן גרעיני).  הכל נגוז , וכול המידע שם נעלם עם הקאלה שאקטי (סנסנקריט- אנרגית הזמן) בתחילת שנות ה- 2000. על בסיס אינפונט הקמנו את "זוית רחבה" רשת חבתרית אלה- שנות ה- 90 של המאה ה-20, שבשיאה היתה מלאת פעילות מקוונת, ורבים מילדי קו העימות הצפון של אמצע שנות ה- 90 גדלו עליה וודאי נזכרים בה בגעגוע. שם, כיוזם ומנהל המיזם "זוית רחבה", גם עבדכם הנאמן כתב המון דברים, אפילו יפים וחשובים שאבדו ללא שוב. גם היא נמוגה,כמו  ערגות וכמיהות אלפי המשתמשים ב- IOL הזכור לטוב לותיקיםש ביננו,  שלקראת 2003 (נדמה לי) - מאות פרומים, מידע אנושי עצום שנבנה בעמל יזע דמעות וכמיהות של אלפי משתמשים ישראלים, נעלם ונגוז, ונבלע אי שם בפורומים של "תפוז" (נדמה לי), וגם הם - לא נראה שיש להם עוד זמן רב, וודאי שהמידע מסוף שנות ה-90 תחילת ה- 2000 נעלם משם כבר מזמן.
כעבדכם הנאמן שכותב כאן, הקמתי בעבר, מספר אתרים אישיים, החל מתחילת שנות ה- 2000, אפילו אתר שירים מרתק, שלא לדבר על מאמרים ומאמרונים בדפי ווב שניתן לערוך אותם באופן אישי. גם הם נעלמו מהרשת כשהשירות שתמך בהם נעלם.
כך גם הגורל של קורסים מקוונים על אתר וויקי, (2006-2009) בקורסים באונ' חיפה, שהייתי מעורב בהם עד צואר, שבשיאם היו מלאי חומרים מעניינים של סטודנטים ומרצים - ובשלב מסוים (שלהיי 2010)  הועפו מהרשת כי ספק השירות של הויקי התעייף ואמר לנו לעוף משם... ממש כך.  כך גם חומרים מהאתר הנוכחי שלי avrumrotem.com  (ראו תמונה כאן של האתר הישן שנעלם מהנוף ואיננו עוד לנצח) שעבר ממש בזמן הזה (מרץ 2011) הסבה לאתר הנוכחי, וחומרים רבים ממנו (על למידה שיתופית, מטלה מקוונת, הרצאות ומצגות רבות) נעלמו מהרשת ללא שוב. פשוט לא מצאתי את הזמן והאנרגיה להעבירם לאתר החדש....


והדגמה כללית יותר: כולם מדברים על המידע האינסופי שמתצטבר אודותינו ברשת החברתית. האמנם?
 עם כל הכבוד לנו, כל הכלי הווב- 2.0 החלו לצבור מידע אינסופי  מלפני שנים ספורות בלבד מכל משתמש (מדברים על מחצית אוכלוסיית העולם כיום) . יותר מכך, ניסיתם לדפדף לאחור (חודש קודם) בפרופיל של מישהו אחר? איך בכלל אפשר למצוא שם משהו שלא עדכני לימים האחרונים ממש?


אז על איזה נצח אנו מדברים בעצם?
הרי ברור לכם, ואל תשלו עצמכם לרגע, שברגע שפייסבוק הגדולה תשנה פניה/ תימכר/ צוקרברגר יקבל הארה פתאומית באמצע הלילה, ויחליט לנטוש לכפר קטן על גדות נהר היַאמוּנָה או סיבות אחרות לא חשובות שכאלה, מיד כל המידע הנצחי בלילה לא אפל במיוחד, של כל אחד מאיתנו שטרח להעלות מדם ליבו, יעלם, פשוט כך.   
לא רק בפייסבוק. אין כל הבטחה שאתר / שירות כלשהו יהיה נצחי. הכל נתון בחסדי שיקולים כלכליים טהורים של גופים פרטיים, שטובת הציבור היא חלק כמעט לא מהותי בה, והחוק, עם כל רצונו הטוב, לא יכול להפוך שירות פרטי, לאינטרס ציבורי מהמעלה הראושנה שיש לשמור אותו בכל מחיר.
הכל כל כך זמני ונזיל, שאפילו כתובת אתר מחייבת חידוש אחת לשנה (תשלום סמלי של כ- 10$), אחרת הכתובת תתווסף למאגר הכתובות הפנויות והאתר יורד ללא שוב... כלומר, שלא אשלה את עצמי לרגע: אם לא אקפיד לשלם כל שנה  במועד הנקוב על 4 דומיינים שאני מנהל בעצמי- הכל יעלם.
ולא משנה שברור לכל שאף עבדכם הנאמן הוא בשר ודם  [כדברי איוב : (פרק י'ד פס' 1): "אָדָם יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז",] מתי שהוא הרי אנטוש, ואצא מהעסק באופן כזה או אחר, ולא אקפיד לשלם יותר, כי לא יהיה מי, למה או למי.  או אז האתרים שלי כמו גם של כל אחד מכם שכל כך גאה בנצחיות המידע שהועלה לעיני האנשות כולה, וחשבתם שהעולם לא יכול בלעדיהם, ייעלמו מהרשת בקליק אחד וזהו.
ותאמינו לי שהשמש תמשיך לזרוח במזרח, והרוח מוסיף לנשוב ומהר יותר מעפעוף קל הכל ישכח ויגוז. 


כל גם כל שירות "נצחי" כזה או אחר, כמו גם הבלוג שאתם קוראים עכשיו. הרי במועד כלשהו בעתיד הלא רחוק, גוגל תשנה פניה (עסקית, טכנולוגית ואחר), והיא תחליט  למשל, היא עוברת לעסקי נעליים ו/או קאוצ'ינג (שזה משתלם יותר כנראה), ושירות הבלוגים של גוגל הוא יעלם...  ומצדים שאקפוץ להם ואצרח עד מחר  ואמחה בפיטיציה בפרופיל שלי בפייסבוק (שתעלים אותו מחרתיים מסיבות דומות...). הרי ממילא אין עם מי לדבר שם (עם גוגל או פייסבוק) גם היום וכך זה יהיה לכשזה יקרה.  בואו לא נשלה עצמנון שזה יהיה אחרת, ולמישהו באמת אכפת הבלוגים שאתם כותבים כאן (בחינם, אגב, ללא כל התחיבות ממשית מצידכם ומצד השירות...).


ואם תגידו, "לא יכול להיות" אז הסכיתו ושמעו מה שקרה לפוסטים שלי בבלוג ב - Live@edu של מיקרוסופט מ- 2009- 2010,  שהשתמשתי בו לצרכי ההוראה/ הדגמה. יום אחד היה ערב, וקיבלתי הודעה שעלי לסלק אותם כי אין יותר תמיכה בשירות זה, ואם אני רוצה עלי לעבור לשירות חיצוני של בלוגים.... כך גם כל כלי שיתופי של נצח ויקי, וגם בהלוגים כאן של גוגל.
בטח שמעתם על תקלה כלשהיא שהיתה לא מזמן , ואי אילו תיבות דאר על תוכנן בג'מייל, כמו גם בשירותים שונים אחרים, נגוזו להם  מהנוף המקוון לנצח....


יותר מכך: עד כה, לפחות, הרוב המכריע של מאחסני תוכן דיגיטאלי הם גופים פרטיים, שמספקים שירותי אחסון ותקשורת להעברת המידע בין אנשים ובין גופים. אין להם מחויבות לשמור על החומרים שלכם שם. פשוט מאד. 


כבר עתה ישנם מקרים בהם בתי המשפט נדרשו להם (ארה"ב), דנו בשאלה עקרונית, של מי המידע המאוחסן בשירות פרטי.  האם, למשל, מותר לגוגל להפלות לרעה מישהו ולא לפרסם את המידע שלו, כי "ככה בא לה", או למנוע משירות בלוגים מלפרסם בלוג שלא מצא חן בעיניהם (לא במובן החוקי כמובן). הפסיקות מצביעות על מגמה של גיובי חוקי לאוטונומיה של סַפַּק שירות פרטי שיכול לעשות מה שבא לו, ולהעלים מידע של אנשים לאחר זמן ללא כל צורך במתן דין וחשבון לאף אחד, בתנאי שאינו עובר על חוק הגנת הפרטיות, כבוד האדם, חרות וכי'וב.
כלומר גוגל או פייסבוק  או כל שירות בלוגים/ אחר אינם של הציבור אלא של עצמם בלבד! הם יכולים להוריד בקלות את השאלטר על מטמוני מידע עצומים האגורים זה, של אנשים פרטיים וגופים, ובודאי שניתן לעושת זאת בלי למצמץ אם לא נעשה קודם לכן חוזה מסחרי מסודר,ש גם אותו ניתן להפר בקלות בתנאים של אותיות קטנות שאיש לא קורא באמת. 


עוד דוגמא? אני יודע שמאד נרעשתם, וודאי קראתם את הסיפור האישי שלי כאן בבלוג זה, בנדון הפוסט האלמותי  אם אין אני לי, גוגל ממש לא לי, בו מסופר על אתר גדול לצרכי הוראה שנעשה בגוגל-סייט, והוא הורד יום אחד, ונעלם לו לנצח. בפוסט זה נאי מצביע על סיפורים דומים מאד שקרו גם לאחרים ברחבי העולם, שחשבו ששירותי חינם זה גם אמינות ומחויבות לחומרים שלהם... אז זהו, שלא!


בקיצור חברים, ודאי לא מומלץ להשתולל ולחשוף מידע פרטי-אישי שעלול לפגוע בנו או באחרים כי זמן מחצית החיים של מידע כזה איננו נצח, אלא מספר שנים לא רבות, אבל נזכור שאין דבר כזה נצח במרחב מקוון, אפילו לא דור...


אין שום מחויבות לשירות כלשהו לשמור על מידע דיגיטאלי שלכם שטרחתם לאגור ו/או לפרסם ברשת, ממש לא, וודאי לא על אתר או שירות ספציפי, וודאי לא אם זה ניתן בחינם או כמעט בחינם. כתוצאה מכך, וסיבות אחרות, המידע הדיגטאליש אתם מעלים לרשת במגוון שירותים (גם כאלה שאתם משלמים עליו) ייעלם מהרשת מהר יותר ממה שאתם מעלים בדעתכם. למה? כי ככה העולם עובד כיום.


כמו ספרים, רשימות, יומנים, מחברות ופתקים של פעם שנעלמים, ולעיתים ניתן לראות ערימות כאלה על המדרכות מול בית בו נפטרו / עזבו אנשים - כך גם המידע המקוון ברשת. רוב רובו נמוג תוך שנים ספורות בלבד. ולא נראה שמשהו מהותי ישתנה בעניין. מי יכול להתחייב על נצח בימי חייכם כאן, כאשר מהפיכה קטנה, מלחמה בינונית או סתם רעידת אדמה כלכלית או טקטונית אמיתית, תהפוך את כל ההסכמות והמחויבויות לאפר ו/או לעפר ו/או למצולות מים אדירים?


אז בואו נרגע. לא נצח ולא נעליים. אין חיה כזאת. אם הייתם כותבים במחברת יש סיכוי שהיורשים שלכם היו נורא מתרגשים למצוא זאת בבבוידם בפחנוי הבית לשעבר שלכם.
 היום אפילו זה כבר לא יקרה... כי כל הגיככם באשר הם שהעליתם בזמנו למרחב מקוון כלשהו, יעלמו / נעלמו אף הם,  כקצף על פני המים.


אז אפשר להרגע ולהתחיל לחיות, ממש לא ברשת, כי גם שם אין חיי נצח. אותם תמצאו במקום אחר, שאולי יכתב עליו פעם בפוסט אחר... אבל ממש אולי. ואת הנצח נשאיר לדברים הנצחיים באמת, אם יש דבר כזה בכלל...